Das Regina Jonas Seminar für Liberalen (Progressiven) Babbinatsausbildung

 

Das Regina-Jonas-Seminar, Ausbildungsstätte für Liberale Rabbiner und Rabbinerinnen, öffnet seine Pforten

 

להבין ולהשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות, לחדש ולקיים דברי תלמוד תורתך באהבה וביראה

בעקבות הברכה השנייה שלפני קריאת שמע, שחרית

 

Um zu erkennen und zu verstehen, zu hören, zu lernen und zu lehren, zu bewahren und zu tun, zu erneuern und zu bewähren die Worte des Forschens in Deiner Lehre in Liebe und Ehrfurcht

Nach dem 2. Segen vor Keriat Schema, Schacharit

 

Das Regina-Jonas-Seminar steht in einer langen und reichen Tradition rabbinischer Ausbildung in Deutschland. Wir bilden Rabbinerinnen und Rabbiner aus, die voller Kompetenz und Leidenschaft jüdischen Gemeinden und Institutionen des Liberalen Judentums in Deutschland und Europa dienen. Mit der Namensgebung ehren wir Rabbinerin Regina Jonas (1902-1944), Berlinerin und weltweit erste Frau, die ein Rabbinatsstudium absolvierte und 1935 zur Rabbinerin ordiniert wurde. Als Religionslehrerin, Seelsorgerin, Predigerin und in weiteren rabbinischen Tätigkeiten wirkte sie voller Liebe und Hingabe für die jüdische Gemeinschaft in Berlin, Deutschland und im KZ Theresienstadt. Traditionsbewusst und zugleich den Anforderungen der Zeit zugewandt, eröffnete sie mit ihrem Rabbinat neue Wege. Ihr Mut und ihre Bereitschaft, Juden und Jüdinnen in Bedrängnis und in allen Lebenssituationen zur Seite zu stehen, sind uns Vorbild.

 

Lehre und Studium am Regina-Jonas-Seminar haben den Reichtum der biblischen Schriften, der Rabbinischen Literatur und der jüdischen Tradition in Synagoge und Lebenspraxis vom Sinai bis in unsere Zeit zum Gegenstand. Die Verbundenheit mit der Gesamtheit der jüdischen Gemeinschaft (Klal Jisrael) und mit dem Staat Israel leiten uns; wir sind den Werten von Torahstudium, jüdischer Solidarität, Pluralismus und egalitärem Judentum, interreligiösem Dialog und gesellschaftlicher Gerechtigkeit verpflichtet. Wir wissen uns verantwortlich für die religiöse, geistige und ethische Entwicklung aller unserer Studierenden.

 

 

Lehrveranstaltungen am Regina-Jonas-Seminar im Wintersemester 2024/25

 

 

Dienstag

 

8.30-10.00       RJS + AJHS    Schacharit

 

 

Mittwoch

 

12.15-13.15     RJS                  Offenberg: Jüdische Gemeinderealität in Deutschland

 

14.15-15.45     RJS                  Amir/Kántor: Homiletics

 

16.15-17.45     RJS                  Guest Speakers / Bet Midrasch (Midrash Aggadah)

 

 

Donnerstag

 

9.15-10.45       RJS                  Amir: Paradigms of Modern Jewish Existence

(alternating with Klapheck: Feminine Jewish Intellectual Accounts of Modern Jewish Existence)

 

11.15-12.45     RJS                  Offenberg: Megillot and Textual Sources of the Festivals

 

12.45-14.00     RJS                  Lunch & Talk

 

14.15-15.45     RJS                  Amir/Kántor/Offenberg: Aspects of Rabbinic Leadership in

                                                Congregrational Settings

 

16.15-17.45     RJS                  Bet Midrasch (Talmudic Sugiyot)

 

17.15-18.00     RJS                  Tefilat HaDerekh

 

 

·       Die Studierenden des Abraham-Joshua-Heschel-Seminars und des Louis-Lewandowski-Seminars sind herzlich eingeladen, die Lehrveranstaltungen des Regina-Jonas-Seminars zu besuchen.

·       Ebenso soll es Studierenden des RJS offenstehen, an Kursen der anderen Seminare teilzunehmen.

·       In beiden Fällen ist zunächst ist eine individuelle Absprache mit unserem Team und dem Team des eigenen Seminars erforderlich.

Course Description: An Overall View / Übersicht

(in sequence of the schedule)

 

 

Rabbinerin Dr. Ulrike Offenberg

Jüdische Gemeinderealität in Deutschland

 

In diesem Kurs befassen sich die Studierenden mit den historischen, strukturellen und soziologischen Prägungen der jüdischen Gemeinschaft in Deutschland. Wir lernen Grundzüge der Nachkriegsgeschichte kennen, die Entstehung von Gemeinden und jüdischen Institutionen nach der Schoah sowie ihre unterschiedlichen Existenzbedingungen in Ost- und in Westdeutschland. Die Entwicklung im vereinigten Deutschland, die Einwanderung von Juden und Jüdinnen aus der früheren Sowjetunion, die Herausforderungen, Konflikte, Veränderungen führen bis in die unmittelbare Gegenwart. Dieser Kurs führt ein in das künftige Berufsumfeld der Studierenden und wird auf Deutsch unterrichtet.

 

 

 

 

Rabbi Prof Dr Yehoyada Amir / Rabba Anita Kántor

Homiletics, the Art of Drashot.

 

The course is planned for 2 semesters. We will explore the development of darshanut over the centuries, its role and influence in Jewish community life, both within and beyond the synagogue. The literature used begins with the Torah and extends to the challenges of modern times. The course also includes a practical component where students can apply the techniques they have learned.

 

 

 

 

Rabbi Prof Dr Yehoyada Amir / Rabbi Prof Dr Elisa Klapheck

Paradigms of Modern Jewish Existence

"From Mendelssohn on, our entire people subjected itself to the torture of [the] … embarrassing

questioning [why do we observe Jewish Law at the first place]; the Jewishness of every

individual has squirmed on the needle point of the "why" (Franz Rosenzweig, "Die Bauleute").

Modernity has spawned numerous paradigms for understanding Judaism and Jewish identity,

many of which are in tension, if not conflict, with one another. The result is that today's Jewish

discourse is one of competing paradigms of Jewish existence – a well-stocked shelf at a

warehouse supermarket from which the individual chooses his or her Jewish identity.

This course will aim at looking beyond the neatly packaged Jewish identities resting on that

shelf, examining the production process leading up to each of the finished products. We will

examine the theoretical underpinnings supporting Judaism as an ethical framework; Judaism as

a peoplehood; Judaism as a religious framework and Halakhic system; Judaism as a civilization;

Judaism as otherness and counter-culture; Judaism as a Covenant; Judaism as ethnicity; and

Post-ethnic Jewish identity

 

Several hours of this class will be taught by Rabbi Prof Dr Elisa Klapheck who will focus on

Feminine Intellectual Accounts of Modern Jewish Existence.

 

 

 

 

 

Rabbi Dr Ulrike Offenberg:

Megillot and Textual Sources of the Festivals

 

This course is designed to extend over two semesters. We will study the Megillot, apocryphic and Rabbinic texts which form a substantial part of the Jewish year cycle. Exploring the connection of these texts to the calendar, their liturgical use, as well as traditional and modern interpretations will offer the students a deep understanding of these sources. During the Winter semester we are going to focus on Megillat Kohelet, the Books of Maccabees as well as Talmudic sources for Hanukah, Tu Bishvat and Megillat Esther. During the Summer semester we will concentrate on Megillat Shir HaShirim, Ruth and Eykha.

 

 

 

 

Rabbi Prof Dr Yehoyada Amir / Rabbi Anita Kántor / Rabbi Dr Ulrike Offenberg

Aspects of Rabbinic Leadership in Congregational Settings

 

This course intends to prepare and to accompany the practical work of the students in congregations. How to prepare for an internship? Which challenges and circumstances have to be taken into account? Which impact can rabbis have on the development of the congregation? We are going to identify challenges and problems in synagogue and congregational settings and study the role of the rabbi.

דו שיח בינדתי

תרגום החלטת הסינוד של הכנסייה האבנגלית (פרוטסטנטית) של מדינת ריינלנד שבגרמניה, משנת 1980, שכוננה  את הדיאלוג היהודי נוצרי במרחב הפרוטסטנטי באירופה ומעבר לה. 

 ראה אור

 עיוני תרבות: התחדשות החיים היהודיים

 במשנתו של אליעזר שביד

עורכים

יהוידע עמיר ויוסי טרנר

הוצאת כרמל, ירושלים 2020

שני כרכים

דפי הפתיחה

הקדמה

'עיוני תרבות: התחדשות החיים היהודיים במשנתו של אליעזר שביד' הוא פרי עבודתם של כשלושים הוגים וחוקרים. הם מבטאים עמדות שונות, עולמות רוח מגוונים, מבטים דיסציפלינריים רחבים וייחודיים. ביסוד הגותם ומחקרם עומדים נסיונות חיים שונים, בישראל ובתפוצות. משותפת לכולם העמידה נוכח מפעל האדירים הרוחני – מחקרי, הגותי, פרשני – של מורה ועמית, יוצר ומורה דרך. הם מבקשים לבחון בעין ביקורתית היבטים שונים של מפעל זה, להעריך את תוקף גדולתו ולשאול על הרלוונטיות שלו ועל תרומתו האפשרית לקיום היהודי והאנושי בדורנו. הם שבים ושואלים את שאלות היסוד שהציב שביד; הם שואלים את שאלותיהם בעקבות ואל מול שאלותיו; הם מציעים את תשובותיהם ואת תהיותיהם. הם מצטרפים בספר זה לבית המדרש הדן בסוגיות חיים וערך, אמונה ואחריות, המציעים ניתוח פקוח עיניים ותקווה איתנה .

מאמריי:

"הקיום היהודי: נבואה והלכה"

שביד הנביא פועל בעידן שבו, לשיטתו, פסקה הנבואה; שביד הכמה להלכה חדשה פועל וכותב בתוך הקשר 'פוסט־הלכתי' מובהק. שביד הציוני ההומניסט פועל בעידן המצטיין במשבר אוניברסלי של ההומניזם והמרתו בתפיסות אנטי־ליברליות ואנטי־דמוקרטיות, ובתערובת של לאומנות בוטה מזה ודחיית הלאומיות מזה . את תפיסת ההלכה האורתודוקסית הוא פוסל במידה רבה, הגם שהוא רוחש לה כבוד ומבקש לאמץ חלקים רבים ממרקמה. את התביעות הנשמעות להשלטת ההלכה במובנה זה על היחידים ועל הציבוריות הישראלית הוא דוחה מכול וכול. בשלל מובנים אלה הוא הוגה המצוי 'שלא בזמנו', מחוץ להקשרי־ שיח ועשייה חברתית, פוליטית ותרבותית של רוב מעגלי החברה. אלא שהוא מסרב להיכנע לתכתיבי הקשר רוחני וחברתי זה ולהשתעבד לו. הוא ממשיך להינבא בקול גדול; הוא ממשיך לתבוע כינון חיים אנושיים ויהודיים תחת עולה של חקיקת האל. הוא ממשיך לייחל ל'הלכה' חדשה ופורייה, הלכה מקדמת חיים וצדק, שלום וחירות, אחריות ומצווה. מכאן חולשתו. בזה כוחו הגדול .

"והיו עיניך רואות את מוריך: עדות על הליכה רבת שנים עם אליעזר שביד"

'עיוני תרבות: התחדשות החיים היהודיים במשנתו של אליעזר שביד', שיוסי טרנר ואני זוכים להגיש לציבור הוא בשבילנו עוד נדבך רב ערך בשיחה המתמשכת עם מורנו ורבנו. עשינו לנו רב וקנינו לנו חבר. יעידו דברי עדות אלה על עומק משמעותן של עשייה זו ושל קנייה זו .

ספרים מאת אליעזר שביד 

שראו אור מחדש בשנה האחרונה בהוצאת "כרמל"

 בלוויית מבואות מאירי עיניים של מיטב החוקרים

היהודי הבודד והיהדות, מבוא: יוסי טרנר

להיות בן העם היהודי, מבוא: אבי שגיא

הערגה למלאות ההוויה, מבוא: יהוידע עמיר

מולדת וארץ יעודה, מבוא: דב שורץ

היחיד - עולמו של א. ד. גורדון, מבוא: רון מרגולין

ראה אור בהוצאת כרמל:

אליעזר שביד, הגשמת יהדות וציונות במדינת ישראל: אוטוביוגרפיה

תפילות מתחדשות

מי שברך ללוחמות וללוחמים בימים אלה

יהוידע עמיר

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב וְאִמּוֹתֵינוּ שָׂרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה הוּא יְבָרֵךְ אֶת הַלּוֹחֲמוֹת וְהַלּוֹחֲמִים לִשְׁלוֹם יִשְׂרָאֵל בִּימֵי צָרָה וּמְצוּקָה. יִתֵּן לָהֶם ה' עוֹז לְשָׁרֵת אֶת אַרְצָם וְאֶת עַמָּם וְלִתְרֹם בְּעֹז רוּחָם לְבִטְחוֹנֵנוּ  וְלִשְׁלוֹמֵנוּ, לַעֲמִידָתֵנוּ וּלְקִיּוּמֵנוּ. יַעֲנִיק לָהֶם הָאֵל רוּחַ אֵיתָנָהּ לִשְׁמוֹר עַל עֶרְכֵיהֶם וְעַל צַלְמָם בְּעִתּוֹת מִבְחָן אֵלֶּה, אֶל מוּל כָּל הַנִּבְרָא בְּצֶלֶם.

יָגֵן ה' עֲלֵיהֶם וַעֲלֵיהֶן מִכָּל צָרָה וּמְצוּקָה לְמַעַן יָשׁוּבוּ בְּשָׁלוֹם וּבְשִׂמְחָה אֶל מִשְׁפְּחוֹתֵיהֶם וְאֶל חַבְרֵיהֶן וּלְמַעַן יַמְשִׁיכוּ וְיִפְרְחוּ כִּבְנֵי אֱנוֹשׁ, כִּבְנוֹת עַמָּם, וּכְאֶזְרְחֵי מְדִינָתָם. 

הרב יהוידע עמיר

מי שברך לחולות ולחולים, לפצועות ולפצועים

הרב יהוידע עמיר

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב וְאִמּוֹתֵינוּ שָׂרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה הוּא יְבָרֵךְ וִירַפֵּא אֶת הַפְּצוּעוֹת וְהַפְּצוּעִים, הַמֻּכּוֹת וְהַמֻּכִּים, הַחוֹלוֹת וְהַחוֹלִים. יְבָרְכֵם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּרְפוּאַת הַנֶּפֶשׁ וּרְפוּאַת הַגּוּף, יִתֵּן ה' לָרוֹפְאִים וּלְסוֹעֲדִים אוֹתָם חָכְמַת-לֵב וְעֹז רוּחַ לְהָבִיא מָזוֹר, לְשַׁכֵּךְ מַכְאוֹב וּלְרוֹמֵם רוּחַ נִדְכֵּאת. יַעֲנִיק הָאֵל לְכָל הַנִּבְרָא בְּצַלְמוֹ שְׁנוֹת חַיִּים וְשִׂמְחָה, יְצִירָה וּבְרָכָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "עוֹד יְנוּבוּן בְּשֵׂיבָה, דְּשֵׁנִים וְרַעֲנַנִּים יִהְיוּ, לְהַגִּיד כִּי יָשָׁר ה', צוּרִי וְלֹא עַוְלָתָה בּוֹ". וְנֶאֱמַר: "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ".

 

מי שברך לשבויות ולשבויים

הרב יהוידע עמיר

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב וְאִמּוֹתֵינוּ שָׂרָה רִבְקָה רָחֵל וְלֵאָה הוּא יְבָרֵךְ אֶת כָּל הַשְּׁבוּיוֹת וְהַשְּׁבוּיִים, הַחֲטוּפוֹת וְהַחֲטוּפִים בִּידֵי צַר וְאוֹיֵב, נָשִׁים וּגְבָרִים, טַף וּזְקֵנִים. יִתֵּן לָהֶם ה' עוֹז לַעֲמֹד בְּסִבְלוֹתֵיהֶם עַד יַגִּיהַּ עֲלֵיהֶם אוֹר וְיִזְכּוּ לְחֵרוּתָם וּלְשִׁיבָה לְבָתֵּיהֶם וּלְמִשְׁפְּחוֹתֵיהֶם. יִתֵּן ה' בְּלֵב שׁוֹבֵיהֶם אֶת יִרְאָתוֹ לְמַעַן יִנְהֲגוּ בָּהֶם בֶּאֱנוֹשִׁיּוּת וּבְכָבוֹד. יַעֲנִיק ה' לְרָאשֵׁי יִשְׂרָאֵל וּלְמַנְהִיגֵי תֵּבֵל עֹז רוּחַ לִפְעֹל לְלֹא לֵאוּת וּלְלֹא מוֹרָא לְשִׁחְרוּרָם בִּמְהֵרָה וּבְבִטְחָה. יִתֵּן ה' לָנוּ כֹּחַ לְאַמֵּץ אֶת לֵב מִשְׁפְּחוֹתֵיהֶם וְאוֹהֲבֵיהֶם בְּיִסּוּרֵי נַפְשָׁם וְרוּחָם עַד יָשׁוּבוּ וְיִרְאוּ בְּשׁוּב יַקִּירֵיהֶם לִיצִירָה וּלְנֶחָמָה, לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם.

 

 

תְּפִלָּה בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד אַרְצֵנוּ

מעובד מנוסח קהילת מבקשי דרך שחיבר אהרן לבנשוס

רִבּוֹן הָעוֹלָם, קַבֵּל נָא בְּרָצוֹן אֶת תְּפִלָּתֵנוּ לְמַעַן מְדִינַת יִשְׂרָאֵל וְאֶזְרָחֶיהָ. הָרֵק אֶת בִּרְכָתְךָ עַל הָאָרֶץ, וְעַל כָּל יוֹשְׁבֶיהָ, עַמֶּיהָ וּקְהִילוֹתֶיהָ.

הֲבִינֵנוּ מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ, וְתֵן בְּלִבֵּנוּ אֶת מוּסַר נְבִיאֶיךָ – "עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" (מיכה ו, ח)

 הַעֲרֶה רוּחֲךָ עַל כָּל תּוֹשָׁבֵי אַרְצֵנוּ, טַע בָּנוּ אַַחְוָה, סוֹבְלָנוּת וְכָבוֹד הֲדָדִי. עֲקֹר מִקִּרְבֵּנוּ אֵיבָה, אַלִּימוּת, כְּפִיָּה וְנִצּוּל.

 פְּרֹשׂ אֶת סֻכַּת שְׁלוֹמְךָ עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל תְּפוּצוֹתָיו. אָנָּא, תֵּן עֹז בְּנַפְשָׁם לָבוֹא לְאַרְצֵנוּ, וְיָשַׁבְנוּ בָּהּ שֶׁבֶת אַחִים גַּם-יָחַד.

 אַמֵּץ אֶת לֵב חַיָּלֵינוּ, מָגִנֵּי אַרְצֵנוּ; וְהָיְתָה רוּחָם עַזָּה, וְנִשְׁקָם – טָהוֹר. שָׁמְרֵם בְּצֵל כְּנָפֶיךָ, הַנְחִילֵם יְשׁוּעָה וְגָבְרוּ עַל אוֹיְבֵינוּ. אַךְ, אָנָּא, תֵּן שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וְהִתְבָּרְכוּ בָהּ כָּל יוֹשְׁבֶיהָ, וְקַיֵּם בִּמְהֵרָה חֲזוֹן נְבִיאֶיךָ: "לֹא יִשָּׂא גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" (ישׁעיהו ב, ד). אָמֵן.

דרשות לפרשיות ספר בראשית

קריאתן של פרשות השבוע, ופרשות החגים והמועדים, מצעידה אותנו במסלול מעגלי דרך רובדי התורה והמסורת הפרשנית הצומחת ממנה.
דרישת הפרשות וההפטרות, בכל דוד מחדש, היא גשר איתן ורב ערך בין עבר להווה, בין מסורת לחידוש, בין הקול המצווה הנשמע מראשית דרכם של האנושות והעם לבין המצוווה שנכחה אנו ניצבים היום הזה. "לא בשמים היא - בפיך ולבבך לעשותו"

פרשיות ספר בראשית והפטרותיהן
לקריאת הדרשות במלואן לחצו על שם הפרשה. 

רעיון מרכזי מתוכה מובא כאן. 

פרשת בראשית - ממשלה, ברכה וקדושה 
הברכה נתונה לאדם. היא מציינת את ערכהּ הנתון ועומד של עובדת החיים ואת המצווה לבחור בהם. הברכה מציינת את רובד השותפות העליון שבין האדם לאל ותובעת להתממש בחיי האדם, ביצירתה של האנושות, במעשיהם של כל יחידה ויחיד. הברכה מושרשת בעשייה וזמנה העבר; הקדושה מושרשת בשביתה ממלאכת הבריאה וזמנה העתיד, היום שאחרי בריאת האדם. האדם נקרא "לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת", ממש כשם שהאל ברא בשביתתו את השבת וקידש אותה (שמות לא, טז). הברכה מציבה את האוטונומיה המדעית והטכנולוגית, המוסרית והאסתטית של האדם; הקדוּשה מציבה את חריגתם של חיי אדם אל מעבר לאוטונומיה זו, אל מעבר למה שאנו נושאים באישיותנו. ב'ימי המעשה' של חיינו אנו קובעים, מכוח ברכת האל, את משמעותם ומעניקים להם תוכן וערך; בכניסתנו אל השבת אנחנו נתונים לרובד שמעל ומעבר למעשה ידינו. 

פרשת נח - זאת אות הברית

קריאת הפרשה לאור מה שמלמדת "ביקורת המקרא" על היחס בין סיפור המבול לסיפורים המסופוטמיים הקדומים מעמידה אותנו הן נוכח הקרבה ביניהם הן נוכח ייחודו הגדול של הסיפור המקראי. האורח שבו המקרא מצַווה על חיינו שלנו, הרחוקים כל כך מחיי החברות שהצמיחו את התרבויות העתיקות ההן, הוא ייחודי וחיוני לדורנו יותר מלכל דור קודם. לא במלחמת אלים מדובר אלא באל הבורא בטובו את העולם, הרואה "כי טוב" ומצווֶה על יצוריו לבחור בטוב. לא תחרות יצרית בין דורות אלים מביאה את המבול, אלא העובדה שהתרבות האנושית מַלאה חמס, שהאדם השחית דרכו על הארץ. לא בידידות בעלמא בין הגיבור לאחד האלים תלויה העובדה שהאנושות אינה נכחדת במבול, אלא במפעלו של אחד שמצא עוז בלבו, גם בעיצומה של  אורגיית החמס והעוול, להיות "צדיק תמים בדורותיו". לא בהחלטה טכנית שלא להביא עוד מבול על הארץ מדובר, ובהמרת המבול באמצעי דילול אחרים של האנושות, כמחלות וכחיות טרף, אלא בברית בין האל לבין האדם. "זאת אות הברית" בין האל ובינינו, זו אחריותנו שלנו לבריאה כולה, זו המִצווה התובעת מאתנו לעצב לאורה את חיינו בעולמו של האל, בעולמנו שלנו.  

פרשת לך לך - לעשות צדקה ומשפט

השאלה העומדת לפתחנו, השאלה שתכריע את עתידנו כיהודים וכבני אדם, כמי שמבקשים לכונן חברה בארץ שהראה האל לאברהם, היא האם נדבק בחיינו ובמאבקינו בהכרעתו של אברהם להישמע לצו האלוהי ולצאת לדרך המכוננת תקווה לאנושות? האם יהיה בנו "משפט", האם תהיה בקרבנו "צדקה"? האם משהו בדרכנו הפוליטית, החברתית, התרבותית, הדתית יוכל להיתפס, ולו באורח חלקי, כ"דרך ה'"? האם נהיה אנו רשאים לברך בלב שלם "אלוהינו ואלוהי אבותינו ואמותינו". האם נעשה את כל אשר לאל ידינו להיות ברכה ולהביא ברכה? 

פרשת וירא - לצאת לרחובה של עיר

אני עומד עמכם היום בכנסיה, נוצריות ונוצרים. אני ניצב לפניכם בבית עבודת האלוהים של האמונה הנוצרית. אין זו אמונתי. הכנסייה אינה בית עבודת האלוהים של אמונתי. אבל היא אכן בית מבתי עבודתו הרבים של אלוהיי; היא ביתה של אמונה באותו אל, שאנו, יהודים ונוצרים, חולקים יחדיו. אלוהינו אחד הוא, אך יכולה להיות יותר מדרך אחת המוליכה אליו. אדם עשוי לחוש את קרבת האלוהים במקומות רבים: בכנסיה, בבית הכנסת, במסגד או בכל מקום שבו יבקש את קרבתו. אלוהים יכול להיות קרוב אלינו; אלוהים חפץ להיות קרוב לאדם. אלוהים קורא לנו, מצפה למענה שלנו, להיענותנו האחראית.

התכנסנו היום בכנסיה, משום שאנו, בני האדם, שכחנו כל זאת. שכחנו שאלוהים ישנו; שהוא נתן לנו מצוות; שהוא מצפה לנו. שכחנו שתשובתנו, שקבלתנו את האחריות המוטלת עלינו, הן תנאי לעצם קיומנו. שכחנו שאנו בנות ובנים לאלוהים. שכחנו שדין הוא שהאנושות תהיה למשפחה אחת, משפחת-משפחות, אחדות רבת פנים, הצטלבותן של דרכי אדם לפני אלוהים, של דרכי אדם אל האלוהים. 

פרשת חיי שרה - אם ישך נא מצליח את דרכי

דרכו של העבד צלחה. אולם לא סיומה המוצלח של הדרך הוא המקנה לה את עיקר משמעותה. את סיפור חיי אברהם, יצחק ורבקה ניתן היה לספר תוך דילוג על רוב רובם של פרטיה, בוודאי על החזרה ההולכת ונשנית על מה שאירע, מה שקיוו לו ומה שפעלו למענו. אלא שהפרשה מציבה במרכזה דווקא את הדרך עצמה, את ההליכה הנחושה והעקשנית בה, את התפילה להגשמת המשימה, את ההשתאות האם יצליח האל דרכנו. היא מתמקדת דווקא ברגעים שבהם איננו יודעים האם מקרה גרידא הוא שהביאנו עד הלום, או שמא נקראנו להתייצב במקום שבו אנו מוצאים את עצמנו. היא מלמדת עד מה חיוני לשוב פעם אחר פעם ולהתבונן בדרך, לפרש אותה בכל תחנה מחדש ולשאוב מפירוש זה את התשתית להכרעה בדבר הצעד הבא שנצעד. היא מלמדת אותנו שאנו כאן כדי לעשות מעשה, כדי לחולל שינוי. היא מזכירה לנו, שגם אם בפרספקטיבה ארוכת טווח של ה"עלילה" הגדולה ניתן יהיה לדלג על פרטי הדברים, התבוננות אמת תמצא דווקא בהם את נוכחות האל, את הכרעתו הרוחנית והדתית של האדם, את הברכה השורה במעשי ידינו. 

פרשת חיי שרה (2) - יצחק וישמעאל בניו [לזכרו של הרב יעקב (ג'ק) כהן)]

גדולת הרגע שבו יצחק וישמעאל מוצאים דרכם זה אל זה וביחד אל מיטת אביהם המת, היא המעוררת בנו את התקווה ואת האמונה. שתיקותיו של הסיפור מעוררות את הספקות הגדולים, מאיימות להביא את הייאוש המשתק.  מה משמעותו של כל זה? האם ימצאו דרך לכונן חיי שותפות? לראות האחד את השני? האם ישיבתו של יצחק באותה באר, משמעה הצטרפות אל סיפורו של ישמעאל, או שמא זו השתלטות על עוד פיסת ארץ המעוגנת בסיפור חייו? האם הייתה הפגישה רגע של הפוגה במלחמת עולמים, או שמא, ממש כמו הגר התועה במדבר עד סף מותה וסף מותו של בנה, תיפקחנה עיניהם? האם נחיה?

מה יהיו חיי שרה, חיי הגר, חיי בנותיהם ובניהם של יצחק ושל ישמעאל? כיצד נחיה בארץ הזאת שהלכנו אליה כדי להיות ברכה, כדי שיתברכו בנו כל משפחות האדמה, כדי שנלַמֵד את שפתינו ואת לבותינו לומר בקול גדול "אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ" (בראשית יג, ו).   

הפטרת חיי שרה - כן אעשה היום הזה

המנהיגות, שדוד המלך גילה ברגעים שבהם נדמה היה שאין עוד מָזוֹר לחולשת דעתו ורוחו, היא האתגר העומד לפתֵח כל אחת ואחד מאתנו ברגעי השיא והשפל, השמחה והעצבות, הבניין והסתירה. היא תמצית מנהיגותו של דוד ומבחנו העליון; היא מִלֵּב משימת ההנהגה הרוחנית והפוליטית. יהי רצון, שבעת שניקרא לכך, נשכיל להיות כבת−שבע, כנתן הנביא, ולא פחות מכך כדוד; נמצא את העוז לסור מרע ולעשות טוב, לבקש שלום ואמת, ולהרבות אמונה ותקווה.  

פרשת תולדות - לדרוש את ה'

פרשת "תולדות" והפטרתה קוראות לנו להתייצב מול המורשת שלנו, באומץ, בפתיחות, בכאבם של אוהבים, בנחישותם של מצוּוים. אנחנו יכולים להבין היטב את הזיכרון ההיסטורי של מוראות גלות בבל שמתוכו צמחו דברי הנביא המפאר את שנאת האל לעשו, לחוש את הכאב הנורא העומד ביסודם ולהזדהות עמו. כשאנו קוראים את פרשני ימי הביניים המעצימים בלהט קו זה, אנחנו יכולים לכבד בכל לבנו את הסבל הנורא של דורות, שבשבילם הייתה הנצרות דת רודפת הניבטת כביטויו של הרשע בהתגלמותו. בל נתנשא עליהם, רק משום שגורל דורנו שפר עלינו ואנו חיים במציאות שונה בארץ ובתפוצות. חשוב שנפנים אל תוך הווייתנו ואל תוך חיינו את משמעו של ניסיון היסטורי זה. אבל אסור שכל זה יחלוש על הווייתנו, אסור שהוא יעצב את תודעת ייעודנו, אסור שהוא יחלוש על הבנתנו המוסרית והדתית. לא זו המִצווה.  

אנחנו מצוּוים לבחור יום-יום לדבוק בעוצמתה המחייה של מצוות "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט, יז) על פני רעיון-העוועים שהאל שונא את אחינו. זו בחירה חדה, דיכוטומית, ללא פשרות. לא גשר אנו מצוּוים לבנות בין שני אלה; הכרעה היא הנדרשת מאתנו. גם זהו עניינה של הבחירה בחיים, בטוב, באור. זה משמעה של המצווה, זה משמעם של חיים לפני אלוהים. זו הצטרפותנו אל המהלך הגדול של "תולדות", שבו מדור לדור נמסרת התורה, שבו כל דור אחראי לנאמר בה לטוב ולמוטב, לקיום ולחידוש, להנחלה ולסירוב, לחירות ולאחריות. 

פרשת ויצא - אכן יש ה' במקום הזה

אנחנו מצוּוים לבקש בכל מאודנו את הדרך אל דברי יעקב, "אכן יש ה' במקום הה ואנכי לא ידעתי". בוודאי, לא פעם בחיים אנו ניצבים במקום שאיננו יודעים אם יש בו אלוהים, מתקשים להאמין בנוכחותו בחיינו, בפעולתו בהיסטוריה. ממש כיעקב שיצא מביתו אנחנו הולכים בנוף זר ואיננו מוצאים דרך. ייתכן בהחלט שבהניחנו את ראשנו העייף על אבן בדרך, לא נחלום על סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה. אפשר גם, שאם נחלום חלום כזה נהיה מצוּוים למאן להאמין שדבר אלוהים היה אלינו. ואף על פי כן אנו מצווים לכוון את חיינו אל הרגע שבו נוכל – בלב שלם, בדעה צלולה, ומתוך אחריות מלאה – לומר את מה שאמר יעקב באותו בוקר. עד כה "לא ידענו"; עד כה האמנו שאנו צועדים לבדנו; עתה נוכחנו שיש אלוהים במקום הזה.

פרשת וישלח - מכל החסדים ומכל האמת

המקרא מצייר את דמותו הטרגית של יעקב על כל חולשותיה ומשגיה. כמו כל אישי המקרא, אין הוא דמות מופת נקיה מכל רבב. שהרי דמויות מופת עשויות להלהיב אבל הן יכולות ללמד מעט מאוד, שהרי אנו בני אדם ממשיים. יעקב-ישראל, האיש הטרגי והמסוכסך ההוא, יכול באמת ובתמים להיות אבי האומה. אנו, צאצאיו, נצטרך להחליט מי היה הוא לנו, מה הייתה דמותו. אם נעקוב, נבוא במרמה, נמנע חסד – נגזור עליו להישאר יעקב. אבל אם נדע לשרות עם אלוהים ואנשים, לדבוק בדרך הצדק והשלום, בדרך האמת והחסד, נכריז עליו כישראל. בבחינת "לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵה' וּמֵאֱלֹהַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר: הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ אֱלֹהֵי עוֹלָם ה' בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ ... נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה ... וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ" (ישעיהו מ, כז-לא).

הפטרת וישב - אדני אלהים דבּר, מי לא ינבא

התרבות, החברה, האינטרסים, ההרגל – בכוחם של כל אלה לצוות על הנביאים להנמיך קולם, לדבר בנימוס, לשתוק, להסכין למציאות. אולם אסור שלאלה תינתן המילה האחרונה. "אֲדֹנָי אֱלֹהִים דִּבֶּר – מִי לֹא יִנָּבֵא?". אם נשכיל לראות במתרחש קריאה אלוהית, אם נבין שאלינו היא דוברת, אם נעז להקשיב לה, שוב לא נוכל שלא להצטרף אל עמוס. אם רק נעשה זאת, למרות הטפתם המרעילה של חלק מהדוברים בשם הדת ובשם האומה, למרות ההרגלים והנוחות – נמצא עצמנו במקום המרַפֵּא והמכונן שבו עמדו ברגע המכריע בחייהם הן יוסף הן אֵחיו; נדע כמותם לגבור על מכאובי העבר ולבנות את עתידנו, עתיד עמנו ועתיד האנושות. כי קרוב אלינו הדבר מאוד - בפינו ובלבבנו לעשותו.

מקץ - יש תקווה לאחריתך

הסיפור המקראי נתפס, ובצדק, כממוקד כמעט כל כולו בסיפור הגברי. אולם אם נתאמץ להקשיב, נוכל להבחין שסביב דמותם של רחל ויעקב מתחולל מהלך המוביל מאשמה לאחריות, משתיקה לדיבור, מגלות לגאולה. הגיבורה של מהלך זה היא רחל. הנביא ידע לדבר בקול על האם שהפרשה רק רימזה אליה, ובכך העניק לה מקום מפורש ויציב בתודעתה הדתית של האומה. אנו מצוּוים לצעוד הלאה. איננו רשאיות ואיננו רשאים להסכין עוד עם שגרת הלשון המתארת את גולי בבל – נשים וגברים, זקנים וטף – כ"בניה" של רחל העתידים לשוב. המצווה העומדת בפנינו מקיפה הרבה יותר. עניינה האימהות והאבות, הבנות והבנים. עניינה נשים באשר הן, גברים באשר הם. עניינה פיתוח תודעה חדשה ולשון חדשה לדיבור על ואל האלוהות. עניינה שותפות אמת שוויונית בין "בנותיה ובניה" השבים של רחל, בין המגדרים המגוונים והרבים של החברה שאנו מבקשות ומבקשים לבנות בארץ הזאת, בין בנותיהן ובניהן של העדות הרבות החיות בה, הלאומים המושרשים באדמתה. אם נהין לעשות את דמותה של רחל החיה, המקוננת, למנוף להתחדשות חיינו,  נהיה זכאיות וזכאים להיות שותפי אמת לאמונה ולבִטחה בשוּב בנותיה ובניה לגבולם, למען יבנו בארצם חיים של שלום ושל תקווה, של שוויון ושל כנות.   

ויגש
ויחי

דרשות לפרשיות ספר שמות

דרשות לפרשיות ספר ויקרא