דרשות לפרשיות ספר במדבר

קריאתן של פרשות השבוע, ופרשות החגים והמועדים, מצעידה אותנו במסלול מעגלי דרך רובדי התורה והמסורת הפרשנית הצומחת ממנה.

דרישת הפרשות וההפטרות, בכל דוד מחדש, היא גשר איתן ורב ערך בין עבר להווה, בין מסורת לחידוש, בין הקול המצווה הנשמע מראשית דרכם של האנושות והעם לבין המצוווה שנכחה אנו ניצבים היום הזה. "לא בשמים היא - בפיך ולבבך לעשותו"

פרשיות ספר במדבר והפטרותיהן
לקריאת הדרשות במלואן לחצו על שם הדרשה. 

רעיון מרכזי מתוכה מובא כאן. 

פרשת במדבר

פרשת נשא

פרשת בהעלותך
פרשת שלח לך
פרשת קרח
פרשת חוקת
פרשת בלק

פרשת פנחס (לפי מנהג רוב העדות, אם שבת פרשת פנחס חלה לפני יז בתמוז ההפטרה הנקראת לצדה לקוחה ממלכים א יט; אם שבת פנחס חלה בתוך שלושת השבועות של ימי בין המצרים נקראת ההפטרה הלקוחה מירמיהו א).

1. ונתתי את בריתי שלום 

מִצווה אינה מעשה ראוי גרידא; היא מעשה ראוי הנעשה נוכח אלוהים ומכוח האמונה שבכך אנו ממלאים את רצונו המחייב אותנו. המצווה מוטלת עלינו ומקדשת אותנו. היא מוטלת עלינו מגבוה ואנו מצופים להיענות לה, להתמסר לה, לעצב לאורה את חיינו. אנו נתבעים להציב את יצרינו, שאיפותינו ואפילו תבונתנו תחת עולה של המצווה. בלא ממד זה של קדושה ושל הצטוות מגבוה אין משמעות לדת בכלל ולאמונת הייחוד בפרט. בלא תודעה זו של עמידה נוכח המוחלט ושל הצטוות שכוחה חורג מזרם החיים השוטף, לא ייכונו חיי אמונה. אולם ממד זה אינו נטול סכנה. יש בו כדי לאיים על ריבונותנו, על אחריותנו, על שיפוטנו, על תודעתנו המוסרית, על תבונתנו. והרי בכל אלה מתבטאת – לא פחות מאשר בהתמסרותנו לדבר האל ולמצוותו – חובתנו האנושית והדתית, שותפתנו עם בורא-עולם, עמידתנו בבריתו. האיזון בין שני קטבים אלה הוא אתגרה הגדול של הדת; זו תמצית המצווה.  

2. קול דממה דקה (דרשה להפטרת פנחס, מלכים א יט)

מִצווה אינה מעשה ראוי גרידא; היא מעשה ראוי הנעשה נוכח אלוהים ומכוח האמונה שבכך אנו ממלאים את רצונו המחייב אותנו. המצווה מוטלת עלינו ומקדשת אותנו. היא מוטלת עלינו מגבוה ואנו מצופים להיענות לה, להתמסר לה, לעצב לאורה את חיינו. אנו נתבעים להציב את יצרינו, שאיפותינו ואפילו תבונתנו תחת עולה של המצווה. בלא ממד זה של קדושה ושל הצטוות מגבוה אין משמעות לדת בכלל ולאמונת הייחוד בפרט. בלא תודעה זו של עמידה נוכח המוחלט ושל הצטוות שכוחה חורג מזרם החיים השוטף, לא ייכונו חיי אמונה. אולם ממד זה אינו נטול סכנה. יש בו כדי לאיים על ריבונותנו, על אחריותנו, על שיפוטנו, על תודעתנו המוסרית, על תבונתנו. והרי בכל אלה מתבטאת – לא פחות מאשר בהתמסרותנו לדבר האל ולמצוותו – חובתנו האנושית והדתית, שותפתנו עם בורא-עולם, עמידתנו בבריתו. האיזון בין שני קטבים אלה הוא אתגרה הגדול של הדת; זו תמצית המצווה.  

פרשת מטות

פרשת מסעי - אלה מסעי בני ישראל

המסע אל ארץ ישראל בדורות האחרונים, זה שהביא לקומה של מדינת ישראל, עומד כיום במבחן העליון שלו. האיומים מחוץ קשים, כשם שהיו ברגעים רבים אחרים. אנו נתבעים לעמידה איתנה, לסבלנות, לסיבולת, לרצון חיים, לידיעה שהרוצה בחיים באמת חייב להיות נכון להיאבק עליהם. אנו נתבעים לתת יד בעת צרה למי שהאלימות המופנית אלינו פגעה בה ובו באורח מידי, ערערה את תשתיות חייה, נטלה את כוחו להתמודד. אבל קשים מהם האיומים מבית. ההשחתה, הגזענות, הלאומנות הבוטה והאלימה, אובדן הסולידריות והשאיפה לצדק חברתי, התפוררות המנהיגות הרוחנית והשחתתה. "הַכֹּהֲנִים לֹא אָמְרוּ אַיֵּה ה' וְתֹפְשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יְדָעוּנִי וְהָרֹעִים פָּשְׁעוּ בִי וְהַנְּבִיאִים נִבְּאוּ בַבַּעַל וְאַחֲרֵי לֹא יוֹעִלוּ הָלָכוּ", אנו קוראים בחלחלה בהפטרת פרשתנו (ירמיהו ב, ח). אבל איננו מוכנים לוותר, איננו מוכנים להיכנע. אנו תובעים מעצמנו להמשיך בכל כוחנו במסע הגאולה.

יז בתמוז