דרשות לפרשיות ספר בראשית

קריאתן של פרשות השבוע, ופרשות החגים והמועדים, מצעידה אותנו במסלול מעגלי דרך רובדי התורה והמסורת הפרשנית הצומחת ממנה.
דרישת הפרשות וההפטרות, בכל דוד מחדש, היא גשר איתן ורב ערך בין עבר להווה, בין מסורת לחידוש, בין הקול המצווה הנשמע מראשית דרכם של האנושות והעם לבין המצוווה שנכחה אנו ניצבים היום הזה. "לא בשמים היא - בפיך ולבבך לעשותו"

פרשיות ספר בראשית והפטרותיהן
לקריאת הדרשות במלואן לחצו על שם הפרשה. 

רעיון מרכזי מתוכה מובא כאן. 

פרשת בראשית - ממשלה, ברכה וקדושה 
הברכה נתונה לאדם. היא מציינת את ערכהּ הנתון ועומד של עובדת החיים ואת המצווה לבחור בהם. הברכה מציינת את רובד השותפות העליון שבין האדם לאל ותובעת להתממש בחיי האדם, ביצירתה של האנושות, במעשיהם של כל יחידה ויחיד. הברכה מושרשת בעשייה וזמנה העבר; הקדושה מושרשת בשביתה ממלאכת הבריאה וזמנה העתיד, היום שאחרי בריאת האדם. האדם נקרא "לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת", ממש כשם שהאל ברא בשביתתו את השבת וקידש אותה (שמות לא, טז). הברכה מציבה את האוטונומיה המדעית והטכנולוגית, המוסרית והאסתטית של האדם; הקדוּשה מציבה את חריגתם של חיי אדם אל מעבר לאוטונומיה זו, אל מעבר למה שאנו נושאים באישיותנו. ב'ימי המעשה' של חיינו אנו קובעים, מכוח ברכת האל, את משמעותם ומעניקים להם תוכן וערך; בכניסתנו אל השבת אנחנו נתונים לרובד שמעל ומעבר למעשה ידינו. 

פרשת נח - זאת אות הברית

קריאת הפרשה לאור מה שמלמדת "ביקורת המקרא" על היחס בין סיפור המבול לסיפורים המסופוטמיים הקדומים מעמידה אותנו הן נוכח הקרבה ביניהם הן נוכח ייחודו הגדול של הסיפור המקראי. האורח שבו המקרא מצַווה על חיינו שלנו, הרחוקים כל כך מחיי החברות שהצמיחו את התרבויות העתיקות ההן, הוא ייחודי וחיוני לדורנו יותר מלכל דור קודם. לא במלחמת אלים מדובר אלא באל הבורא בטובו את העולם, הרואה "כי טוב" ומצווֶה על יצוריו לבחור בטוב. לא תחרות יצרית בין דורות אלים מביאה את המבול, אלא העובדה שהתרבות האנושית מַלאה חמס, שהאדם השחית דרכו על הארץ. לא בידידות בעלמא בין הגיבור לאחד האלים תלויה העובדה שהאנושות אינה נכחדת במבול, אלא במפעלו של אחד שמצא עוז בלבו, גם בעיצומה של  אורגיית החמס והעוול, להיות "צדיק תמים בדורותיו". לא בהחלטה טכנית שלא להביא עוד מבול על הארץ מדובר, ובהמרת המבול באמצעי דילול אחרים של האנושות, כמחלות וכחיות טרף, אלא בברית בין האל לבין האדם. "זאת אות הברית" בין האל ובינינו, זו אחריותנו שלנו לבריאה כולה, זו המִצווה התובעת מאתנו לעצב לאורה את חיינו בעולמו של האל, בעולמנו שלנו.  

פרשת לך לך - לעשות צדקה ומשפט

השאלה העומדת לפתחנו, השאלה שתכריע את עתידנו כיהודים וכבני אדם, כמי שמבקשים לכונן חברה בארץ שהראה האל לאברהם, היא האם נדבק בחיינו ובמאבקינו בהכרעתו של אברהם להישמע לצו האלוהי ולצאת לדרך המכוננת תקווה לאנושות? האם יהיה בנו "משפט", האם תהיה בקרבנו "צדקה"? האם משהו בדרכנו הפוליטית, החברתית, התרבותית, הדתית יוכל להיתפס, ולו באורח חלקי, כ"דרך ה'"? האם נהיה אנו רשאים לברך בלב שלם "אלוהינו ואלוהי אבותינו ואמותינו". האם נעשה את כל אשר לאל ידינו להיות ברכה ולהביא ברכה? 

פרשת וירא - לצאת לרחובה של עיר

אני עומד עמכם היום בכנסיה, נוצריות ונוצרים. אני ניצב לפניכם בבית עבודת האלוהים של האמונה הנוצרית. אין זו אמונתי. הכנסייה אינה בית עבודת האלוהים של אמונתי. אבל היא אכן בית מבתי עבודתו הרבים של אלוהיי; היא ביתה של אמונה באותו אל, שאנו, יהודים ונוצרים, חולקים יחדיו. אלוהינו אחד הוא, אך יכולה להיות יותר מדרך אחת המוליכה אליו. אדם עשוי לחוש את קרבת האלוהים במקומות רבים: בכנסיה, בבית הכנסת, במסגד או בכל מקום שבו יבקש את קרבתו. אלוהים יכול להיות קרוב אלינו; אלוהים חפץ להיות קרוב לאדם. אלוהים קורא לנו, מצפה למענה שלנו, להיענותנו האחראית.

התכנסנו היום בכנסיה, משום שאנו, בני האדם, שכחנו כל זאת. שכחנו שאלוהים ישנו; שהוא נתן לנו מצוות; שהוא מצפה לנו. שכחנו שתשובתנו, שקבלתנו את האחריות המוטלת עלינו, הן תנאי לעצם קיומנו. שכחנו שאנו בנות ובנים לאלוהים. שכחנו שדין הוא שהאנושות תהיה למשפחה אחת, משפחת-משפחות, אחדות רבת פנים, הצטלבותן של דרכי אדם לפני אלוהים, של דרכי אדם אל האלוהים. 

פרשת חיי שרה - אם ישך נא מצליח את דרכי

דרכו של העבד צלחה. אולם לא סיומה המוצלח של הדרך הוא המקנה לה את עיקר משמעותה. את סיפור חיי אברהם, יצחק ורבקה ניתן היה לספר תוך דילוג על רוב רובם של פרטיה, בוודאי על החזרה ההולכת ונשנית על מה שאירע, מה שקיוו לו ומה שפעלו למענו. אלא שהפרשה מציבה במרכזה דווקא את הדרך עצמה, את ההליכה הנחושה והעקשנית בה, את התפילה להגשמת המשימה, את ההשתאות האם יצליח האל דרכנו. היא מתמקדת דווקא ברגעים שבהם איננו יודעים האם מקרה גרידא הוא שהביאנו עד הלום, או שמא נקראנו להתייצב במקום שבו אנו מוצאים את עצמנו. היא מלמדת עד מה חיוני לשוב פעם אחר פעם ולהתבונן בדרך, לפרש אותה בכל תחנה מחדש ולשאוב מפירוש זה את התשתית להכרעה בדבר הצעד הבא שנצעד. היא מלמדת אותנו שאנו כאן כדי לעשות מעשה, כדי לחולל שינוי. היא מזכירה לנו, שגם אם בפרספקטיבה ארוכת טווח של ה"עלילה" הגדולה ניתן יהיה לדלג על פרטי הדברים, התבוננות אמת תמצא דווקא בהם את נוכחות האל, את הכרעתו הרוחנית והדתית של האדם, את הברכה השורה במעשי ידינו. 

פרשת חיי שרה (2) - יצחק וישמעאל בניו [לזכרו של הרב יעקב (ג'ק) כהן)]

גדולת הרגע שבו יצחק וישמעאל מוצאים דרכם זה אל זה וביחד אל מיטת אביהם המת, היא המעוררת בנו את התקווה ואת האמונה. שתיקותיו של הסיפור מעוררות את הספקות הגדולים, מאיימות להביא את הייאוש המשתק.  מה משמעותו של כל זה? האם ימצאו דרך לכונן חיי שותפות? לראות האחד את השני? האם ישיבתו של יצחק באותה באר, משמעה הצטרפות אל סיפורו של ישמעאל, או שמא זו השתלטות על עוד פיסת ארץ המעוגנת בסיפור חייו? האם הייתה הפגישה רגע של הפוגה במלחמת עולמים, או שמא, ממש כמו הגר התועה במדבר עד סף מותה וסף מותו של בנה, תיפקחנה עיניהם? האם נחיה?

מה יהיו חיי שרה, חיי הגר, חיי בנותיהם ובניהם של יצחק ושל ישמעאל? כיצד נחיה בארץ הזאת שהלכנו אליה כדי להיות ברכה, כדי שיתברכו בנו כל משפחות האדמה, כדי שנלַמֵד את שפתינו ואת לבותינו לומר בקול גדול "אֲנָשִׁים אַחִים אֲנָחְנוּ" (בראשית יג, ו).   

הפטרת חיי שרה - כן אעשה היום הזה

המנהיגות, שדוד המלך גילה ברגעים שבהם נדמה היה שאין עוד מָזוֹר לחולשת דעתו ורוחו, היא האתגר העומד לפתֵח כל אחת ואחד מאתנו ברגעי השיא והשפל, השמחה והעצבות, הבניין והסתירה. היא תמצית מנהיגותו של דוד ומבחנו העליון; היא מִלֵּב משימת ההנהגה הרוחנית והפוליטית. יהי רצון, שבעת שניקרא לכך, נשכיל להיות כבת−שבע, כנתן הנביא, ולא פחות מכך כדוד; נמצא את העוז לסור מרע ולעשות טוב, לבקש שלום ואמת, ולהרבות אמונה ותקווה.  

פרשת תולדות - לדרוש את ה'

פרשת "תולדות" והפטרתה קוראות לנו להתייצב מול המורשת שלנו, באומץ, בפתיחות, בכאבם של אוהבים, בנחישותם של מצוּוים. אנחנו יכולים להבין היטב את הזיכרון ההיסטורי של מוראות גלות בבל שמתוכו צמחו דברי הנביא המפאר את שנאת האל לעשו, לחוש את הכאב הנורא העומד ביסודם ולהזדהות עמו. כשאנו קוראים את פרשני ימי הביניים המעצימים בלהט קו זה, אנחנו יכולים לכבד בכל לבנו את הסבל הנורא של דורות, שבשבילם הייתה הנצרות דת רודפת הניבטת כביטויו של הרשע בהתגלמותו. בל נתנשא עליהם, רק משום שגורל דורנו שפר עלינו ואנו חיים במציאות שונה בארץ ובתפוצות. חשוב שנפנים אל תוך הווייתנו ואל תוך חיינו את משמעו של ניסיון היסטורי זה. אבל אסור שכל זה יחלוש על הווייתנו, אסור שהוא יעצב את תודעת ייעודנו, אסור שהוא יחלוש על הבנתנו המוסרית והדתית. לא זו המִצווה.  

אנחנו מצוּוים לבחור יום-יום לדבוק בעוצמתה המחייה של מצוות "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט, יז) על פני רעיון-העוועים שהאל שונא את אחינו. זו בחירה חדה, דיכוטומית, ללא פשרות. לא גשר אנו מצוּוים לבנות בין שני אלה; הכרעה היא הנדרשת מאתנו. גם זהו עניינה של הבחירה בחיים, בטוב, באור. זה משמעה של המצווה, זה משמעם של חיים לפני אלוהים. זו הצטרפותנו אל המהלך הגדול של "תולדות", שבו מדור לדור נמסרת התורה, שבו כל דור אחראי לנאמר בה לטוב ולמוטב, לקיום ולחידוש, להנחלה ולסירוב, לחירות ולאחריות. 

פרשת ויצא - אכן יש ה' במקום הזה

אנחנו מצוּוים לבקש בכל מאודנו את הדרך אל דברי יעקב, "אכן יש ה' במקום הה ואנכי לא ידעתי". בוודאי, לא פעם בחיים אנו ניצבים במקום שאיננו יודעים אם יש בו אלוהים, מתקשים להאמין בנוכחותו בחיינו, בפעולתו בהיסטוריה. ממש כיעקב שיצא מביתו אנחנו הולכים בנוף זר ואיננו מוצאים דרך. ייתכן בהחלט שבהניחנו את ראשנו העייף על אבן בדרך, לא נחלום על סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה. אפשר גם, שאם נחלום חלום כזה נהיה מצוּוים למאן להאמין שדבר אלוהים היה אלינו. ואף על פי כן אנו מצווים לכוון את חיינו אל הרגע שבו נוכל – בלב שלם, בדעה צלולה, ומתוך אחריות מלאה – לומר את מה שאמר יעקב באותו בוקר. עד כה "לא ידענו"; עד כה האמנו שאנו צועדים לבדנו; עתה נוכחנו שיש אלוהים במקום הזה.

פרשת וישלח - מכל החסדים ומכל האמת

המקרא מצייר את דמותו הטרגית של יעקב על כל חולשותיה ומשגיה. כמו כל אישי המקרא, אין הוא דמות מופת נקיה מכל רבב. שהרי דמויות מופת עשויות להלהיב אבל הן יכולות ללמד מעט מאוד, שהרי אנו בני אדם ממשיים. יעקב-ישראל, האיש הטרגי והמסוכסך ההוא, יכול באמת ובתמים להיות אבי האומה. אנו, צאצאיו, נצטרך להחליט מי היה הוא לנו, מה הייתה דמותו. אם נעקוב, נבוא במרמה, נמנע חסד – נגזור עליו להישאר יעקב. אבל אם נדע לשרות עם אלוהים ואנשים, לדבוק בדרך הצדק והשלום, בדרך האמת והחסד, נכריז עליו כישראל. בבחינת "לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵה' וּמֵאֱלֹהַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר: הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ אֱלֹהֵי עוֹלָם ה' בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ ... נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עָצְמָה יַרְבֶּה ... וְקוֹיֵ ה' יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ" (ישעיהו מ, כז-לא).

הפטרת וישב - אדני אלהים דבּר, מי לא ינבא

התרבות, החברה, האינטרסים, ההרגל – בכוחם של כל אלה לצוות על הנביאים להנמיך קולם, לדבר בנימוס, לשתוק, להסכין למציאות. אולם אסור שלאלה תינתן המילה האחרונה. "אֲדֹנָי אֱלֹהִים דִּבֶּר – מִי לֹא יִנָּבֵא?". אם נשכיל לראות במתרחש קריאה אלוהית, אם נבין שאלינו היא דוברת, אם נעז להקשיב לה, שוב לא נוכל שלא להצטרף אל עמוס. אם רק נעשה זאת, למרות הטפתם המרעילה של חלק מהדוברים בשם הדת ובשם האומה, למרות ההרגלים והנוחות – נמצא עצמנו במקום המרַפֵּא והמכונן שבו עמדו ברגע המכריע בחייהם הן יוסף הן אֵחיו; נדע כמותם לגבור על מכאובי העבר ולבנות את עתידנו, עתיד עמנו ועתיד האנושות. כי קרוב אלינו הדבר מאוד - בפינו ובלבבנו לעשותו.

מקץ - יש תקווה לאחריתך

הסיפור המקראי נתפס, ובצדק, כממוקד כמעט כל כולו בסיפור הגברי. אולם אם נתאמץ להקשיב, נוכל להבחין שסביב דמותם של רחל ויעקב מתחולל מהלך המוביל מאשמה לאחריות, משתיקה לדיבור, מגלות לגאולה. הגיבורה של מהלך זה היא רחל. הנביא ידע לדבר בקול על האם שהפרשה רק רימזה אליה, ובכך העניק לה מקום מפורש ויציב בתודעתה הדתית של האומה. אנו מצוּוים לצעוד הלאה. איננו רשאיות ואיננו רשאים להסכין עוד עם שגרת הלשון המתארת את גולי בבל – נשים וגברים, זקנים וטף – כ"בניה" של רחל העתידים לשוב. המצווה העומדת בפנינו מקיפה הרבה יותר. עניינה האימהות והאבות, הבנות והבנים. עניינה נשים באשר הן, גברים באשר הם. עניינה פיתוח תודעה חדשה ולשון חדשה לדיבור על ואל האלוהות. עניינה שותפות אמת שוויונית בין "בנותיה ובניה" השבים של רחל, בין המגדרים המגוונים והרבים של החברה שאנו מבקשות ומבקשים לבנות בארץ הזאת, בין בנותיהן ובניהן של העדות הרבות החיות בה, הלאומים המושרשים באדמתה. אם נהין לעשות את דמותה של רחל החיה, המקוננת, למנוף להתחדשות חיינו,  נהיה זכאיות וזכאים להיות שותפי אמת לאמונה ולבִטחה בשוּב בנותיה ובניה לגבולם, למען יבנו בארצם חיים של שלום ושל תקווה, של שוויון ושל כנות.   

ויגש
ויחי